החלטה בתיק בש"פ 5298/13

א.             ערר לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 יחד עם סעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט צ' קאפח) במ"ת 43689-11-11 מיום 16.7.13, במסגרתה קיבל בקשת המשיבים לשחרור שני כלי רכב מסוג B.M.W (להלן כלי הרכב) שנתפסו לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969; זאת - בכפוף למתן ערבויות שונות.

רקע

ב.             השתלשלות ההליכים בפרשה זו כולה פורטה בהרחבה בהחלטות קודמות של בית משפט זה, לפיכך בקצירת האומר יובא הרקע הרלבנטי לענייננו (ראו בש"פ 5561/12, השופט נ' הנדל; החלטתי בבש"פ 6082/12; בש"פ 8139/12, השופטת ד' ברק-ארז; בש"פ 1002/13 ובש"פ 2286/13, השופט ח' מלצר; בש"פ 2368/13, השופט ס' ג'ובראן). כנגד אריה שירזי (להלן המשיב 3) הוגש ביום 23.11.11 כתב אישום (בת"פ 43665-11-11). ביום 5.4.12 הוגש כתב אישום מתוקן, המייחס למשיב 3 בשישה אישומים, בין היתר, קשירת קשר לביצוע פשע; 100 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד; 56 עבירות של זיוף חשבוניות מס במטרה להתחמק מתשלום מס (בנסיבות מחמירות); 56 עבירות של סיוע לאחר להתחמק מתשלום מס (בנסיבות מחמירות); שימוש במרמה או תחבולה או שהרשה לאחר להשתמש בהן במטרה להתחמק מתשלום מס (בנסיבות מחמירות) [אישום ראשון]; עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסתיר את מקורו ושימוש ברכוש תוך ידיעה שהוא רכוש אסור  (עבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000) [אישום שני]; איומים [אישומים שלישי, רביעי וחמישי] ושיבוש מהלכי משפט [אישום שישי]. הפרשה עניינה ביסודה - כנטען - תכנית עבריינית כלכלית רחבת היקף שכללה הלוואות בריבית קצוצה והתחמקות ממיסים, וכן הלבנת רכוש שהושג בעבירה. הסכומים בהם מדובר מסתכמים לכאורה במיליוני שקלים; נתלוו לכך האישומים בעבירות איומים ושיבוש.

           במסגרת כתב האישום, ביקשה המדינה כי יחולטו לאחר הרשעתו של משיב 3 רכוש ונכסים השייכים לו, או שמימן את רכישתם או העבירם לאחר בלא תמורה, וזאת לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, עד לשווי הרכוש שנעברה בו עבירה או ששימש ואיפשר את ביצועה, או שהושג במישרין או בעקיפין כשכר עבירה או כתוצאה מביצועה. בין היתר ביקשה המדינה לחלט את כלי הרכב נשוא הערר, הרשומים האחד על שמה של המשיבה 1 והשני על שמה של המשיבה 2.

ג.              ביום 23.11.11 הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו זמני ברכוש התפוס, לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון יחד עם סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים. בית המשפט התבקש, בין היתר, להורות על מכירת כלי הרכב, וזאת על-מנת לשמר את ערכם, כך שתמורת המכירה תוחזק בקרן החילוט המנוהלת על-ידי האפוטרופוס הכללי, עד לסיום המשפט. כעולה מפרוטוקול הדיון שנערך באותו יום, בית המשפט, בהסכמת בא כוחו של משיב 3, עו"ד שרמן, נעתר להארכת תוקף החזקתם של התפוסים עד לדיון לגופו של עניין.

ד.             ביום 28.12.11 הורה בית המשפט המחוזי - במעמד צד אחד - על מתן צו זמני נוסף ברכוש, וכן נקבע דיון לגופו של עניין ליום 4.1.12. למחרת, נתן בית המשפט המחוזי (השופט צ' קאפח) תוקף של החלטה להסכמת הצדדים שהוגשה לו בעניין הארכת תוקף הצו הזמני עד למתן החלטה אחרת. בפועל "שקע", ככל הנראה, נושא כלי הרכב לאחר מכן - והצדדים לא נדרשו אליו עוד; המדינה - כנראה בשל תקלה, והמשיבים - לפי הסבר בא כוחם בפניי בדיון - שכן סברו שהתיק יסתיים בהסדר, ועל כן אין צורך לעסוק בקטעים הימנו, אלא שהדבר לא נסתייע. כך עד לקיץ הנוכחי.

ה.             ביום 26.6.13, הוגשה בקשה מטעם המשיבים לשחרור כלי הרכב התפוסים, בכפוף למתן ערבויות. הוטעם, כי כלי הרכב מוחזקים בתנאים ירודים, מזה תקופה ארוכה, בלא כל טיפול, כך שערכם יורד מיום ליום באופן שאינו משרת לא את המשיבים ולא את העוררת. כן נטען, כי שחרור כלי הרכב בערבויות במתאימות מאזן באופן ראוי בין צרכי העוררת מזה לזכויות קנייניות של המשיבים מזה. לעומת זאת טענה העוררת, כי דרך המלך לשמירה על ערכם של כלי הרכב היא מכירתם והפקדת התמורה בקרן החילוט עד לסיומו של המשפט.

החלטת בית המשפט המחוזי

ו.              ביום 16.7.13 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט צ' קאפח) את הבקשה בציינו, כי אין במצב הנוכחי כדי לשמר את כלי הרכב, נכסיו של המשיב 3; ההיפך הוא הנכון, ערכם של כלי הרכב יורד בהדרגה עם תנאי החזקתם ככל שחולף הזמן, כך ששני הצדדים יוצאים ניזוקים. צוין, כי בקשת המדינה למכור את כלי הרכב למען שימור ערכם נזנחה לאורך הדרך, וכי הבקשה החדשה שהושמעה בדיון נולדה אך כתגובה לבקשה להחזרת התפוסים, וזאת למעלה משנה וחצי ממועד ההסכמה להותרת כלי הרכב בחזקת המדינה. עוד צוין, כי ההליך העיקרי צפוי להימשך זמן רב, שכן הסוגיות העולות בו הן רבות. באשר לנחיצות כלי הרכב למשיבות, ציין בית המשפט המחוזי כי אינו "יכול לנקוט בגישה פטרנליסטית כלפי משפחת המבקש ולהורות להם כיצד להתנהל עם כלי הרכב העומדים לרשותם". בית המשפט המחוזי קבע, כי המתוה שנקבע בבש"פ 4368 תמם נ' מדינת ישראל (2012) (מפי השופט י' עמית) (להלן עניין תמם) מחייב מקל וחומר בעניינו של המשיב 3, שהזיקה הקניינית שלו לכלי הרכב אינה שנויה במחלוקת. לפיכך הורה בית המשפט על שחרור כלי הרכב בתנאים: רישום שעבוד לטובת המדינה; פוליסת ביטוח ובה סעיף 30 יום (שעבוד תגמולי הביטוח לטובת המדינה); איסור המשיבים לבצע כל עסקה ברכב עד לתום ההליכים; ערבות בנקאית אוטונומית בגובה 25% מערך כל רכב לפי מחיר מחירון נכון ליום ההחלטה; ערבות אישית של המשיבות וצד ג' נוסף על מלוא הערך של כל אחד מכלי הרכב; התחייבות אישית של המשיבים כולם כי יעמידו את כלי הרכב לרשות המדינה אם וכאשר יינתן צו בית משפט המורה להם לעשות כן. בית המשפט דחה את כניסת ההחלטה לתוקף עד ליום 23.7.13, על מנת לאפשר למדינה להגיש ערר לבית משפט זה, וביום 22.7.13 עיכב בית המשפט קמא את ביצוע ההחלטה עד ליום 28.7.13.

הערר והדיון

ז.              כלפי החלטה זו הוגש (ביום 28.7.13) הערר הנוכחי, שבמסגרתו נטען, כי הצדדים תמימי דעים באשר לסמכותו של בית משפט קמא להורות על תפיסת כלי הרכב ומכירתם מכוח סעיף 23 לחוק הלבנת הון, השאלה העומדת לפתחו של בית משפט זה היא איפוא, האם בנסיבות המקרה הדרך הראויה לשמר את ערכם היא בשחרורם לשימוש המשיבות, או במכירתם לצד ג'? נטען, כי שגה בית משפט קמא משלא נתן משקל בהחלטתו לכך שהוכח לכאורה שכלי הרכב נרכשו באופן ישיר בכספים שמקורם בעבירות המיוחסות למשיב 3 בכתב האישום. במאמר מוסגר צוין, כי מסיבה זו ניתן היה לתפוס ולחלט את כלי הרכב גם מכוח סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. כן נטען, כי שחרור כלי הרכב והעמדתם לרשות המשיבים עומד בסתירה לתכלית המרכזית של הליך החילוט, שהיא למנוע מן הנאשם את האפשרות להפיק תועלת מן הרכוש שהניבה לו העבירה. עוד נטען, כי בהתאם לאמור בבש"פ 10015/07 אביטל נ' מדינת ישראל (2007) (להלן עניין אביטל), יש לשקול ביתר זהירות את שחרור הרכוש שנתפס, מאחר ששוויו (5,000,000 ש"ח, שמתוכם 430,000 ש"ח הוא שווים המוערך של כלי הרכב) נופל משמעותית משווי עבירות הלבנת ההון המיוחסות למשיב 3 (14,000,000 ש"ח), וכי דרך המלך להבטחת השווי היא מכירתם והשקעת התמורה לשם שמירת ערכה. נטען גם, כי אין במכירת כלי הרכב כדי לפגוע בתנאי המחיה של המשיבות, מאחר שבבעלותה של המשיבה 1 רכב חדש, והמשיבות מתגוררות יחדיו, כך ששימוש משותף ברכב אפשרי. צוין, כי לגישת העוררת מוגבלת ההחלטה בעניין תמם לנסיבותיה, ואין בה כדי לסטות מן הקו המנחה שנקבע בעניין אביטל. נאמר גם, כי בית המשפט לא נעתר לבקשת העוררת, מאחר שלא עמדה על קבלת ההחלטה בבקשתה הראשונה למכור את כלי הרכב; באשר לכך הובהר, כי שני הצדדים הגישו בקשותיהם בשיהוי, ואיחור המשיבים מצביע על כך שאין להם צורך ממשי כלי הרכב, וכן נאמר כי בכך אין מתחייבת המסקנה, שיש לדחות על הסף את הסעד המבוקש מטעמה של העוררת.

ח.             בדיון טען עו"ד הירשברג למדינה, כי כלי הרכב נקנו מכספי עבירה, ועל כן החזקתם בידי המשיבים עומדת בניגוד לתכלית החוק, מה גם שערכם עלול לרדת ויוחזרו בערך נמוך, ולמשיבות גם רכב חלופי. הסיכון הוא אף שהרכב לא יוחזר כלל לבסוף; לשיטת המדינה אין חלוף הזמן מהוה שיקול.

ט.             עו"ד בן אריה טען למשיבים, וציין כי אמנם אין מחלוקת שהמשיב 3 מימן את מרבית רכישת כלי הרכב, אך נקודת האיזון צריכה להשתנות, מקום שכלי הרכב מונחים ונצרבים בשמש; ואינטרס המדינה מובטח במעטפת בטחונות שקבע בית המשפט קמא. לשאלתי הושב, כי התיק העיקרי מצוי בראשית פרשת ההגנה, הקבועה להמשך לאחר הפגרה.

הכרעה

י.              לאחר העיון, ולא בלי התלבטות, החלטתי שלא להיעתר לערר, בנתון לאמור להלן, שעניינו הגדלת ערבות. אין צורך להכביר מלים על הבסיס הנורמטיבי הרלבנטי, שהוא סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון תש"ס-2000 ועמו סעיף 23, וסעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ז-1973. סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון מאפשר חילוט רכוש שנעברה בו העבירה בה הורשע הנאשם, או שהושג כתוצאה מביצוע העבירה. סעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים, שהוחל באמצעות סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, מאפשר נקיטת צוים זמניים לגבי הרכוש.

יא.           בעניין אביטל הנזכר נקבעו אמות מידה בנושא החילוט הפלילי בגדרי צו זמני, שעיקרן (פסקה 8) האיזון בין האינטרס הציבורי לבין הפגיעה בזכויות הנאשם, הנהנה מחזקת החפות; ראו גם החלטת השופטת ארבל בבש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (2007), שעסקה ישירות בנושא הלבנת הון, ובה נאמר כי כיון שתפיסת רכוש להבטחת חילוט היא "צעד דרסטי השולל מבעל הרכוש את האפשרות לעשות שימוש בקניינו, לעתים למשך תקופה ארוכה", יש להעדיף אמצעים "חלופיים". עוד נאמר בעניין אביטל (פסקה 11) כי "ככל שההיקף הכספי של העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום (ושלגביהן קיימות ראיות לכאורה) הוא משמעותי יותר, כך יש ליתן משקל רב יותר לצורך לשמר את שוויו הנוכחי של כלי רכבו של הנאשם, כדי שתכלית החילוט - אם יורשע הנאשם - לא תתפוגג ותימצא בלתי אפקטיבית".

יב.           בעניין אביטל אושרה מכירת כלי הרכב; מנגד, בהליך אחר בתיק פרשת שירזי בה עסקינן, הוא עניין תמם, בסיטואציה דומה לשלנו, שוחרר הרכב בתנאים שזהים להם קבע בית המשפט קמא בענייננו.

יג.            במישור הערכי, יש ממש בטענות המדינה באשר לכך שיש טעם מסוים לפגם, למצער באשר לנראות - מראית העין - שכלי הרכב שלשיטת המדינה נרכשו בכספי עבירה על פי ראיות שנתפסו בחברת "קמור", המוכרת, וראיות אחרות, יסעו ברחובה של עיר. אצא מן ההנחה, שאין עליה חולק במהות כאמור, כי אכן כלי הרכב נקנו לכאורה בכספי העבירה, בחינת "מזכרת עוון", או כלשון חכמים, בהקשר אחר לחלוטין ולהבדיל,"שבאת לאדם תקלה על ידה" (משנה סנהדרין ז', ד'). ככלל סבורני שבמקרה כזה עדיפה המכירה ברוח הנפסק בעניין אביטל, שהיא כמובן, מטבע הדברים, גם דרך אפקטיבית לשימור ערכו של כלי הרכב על-ידי השקעה ראויה.

יד.           ואולם, סבורני כי במקרה דנא התקלה (שלא לומר התרשלות) שיצאה מתחת ידי המדינה, אשר הניחה לכלי הרכב, שהם בעלי ערך, להימצא במגרש כלשהו שברשותה כאבן שאין לה הופכין, מצדיקה את התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא. אחת המטרות בטיפול הזהיר בנכסים תפוסים היא מניעת פגיעה בקניינו של בעליהם. אכן, גם המשיבים נחו באי מעש לצד המדינה כך שמשלהי 2011 לא נעשה דבר, אף שנכון אני להניח לטובתם שהמתינו להסדר פשרה. מכל מקום, במקרה דנא, ולא בלי התלבטות, סבורני כי שורת ההגינות מצדיקה שלא להתערב בהחלטה שאליה הגיע בית המשפט בהשתמשו בפרמטרים שנקבעו בעניין תמם, וזאת גם אם שני הצדדים לא היו טלית שכולה תכלת בהתנהגותם - אלא שהמדינה הגדילה חדול, בהיותה המחזיקה בכלי הרכב. התנאים מקובלים עלי במקרה דנא בתיקון אחד, והוא שהערבות הבנקאית האוטונומית תוגדל ל-40%  (תחת 25%).